בהדרכת הטאי צ'י ידוע העיקרון של כוונה מולידה תנועה. ובאמת, העוצמה שאפשר לפתח בשיטת תרגול מנטלית פיזית זו היא מדהימה. לכן, כדאי וצריך להשקיע זמן וכוח בתרגול עיקרון זה. אולם מנסיוני הפרטי וגם ממה ששמעתי וקראתי מנסיון של מתרגלים רבים, הקושי להגיע לריכוז
המתאים וליכולת לחבר את התנועה עם המחשבה, מונעים לפעמים את החשק והרצון להתאמן, ואז, או שמוותרים על האימון, או שהאימון יוצא מאולץ, לא נעים, ויכול להיות שיגרום לאי חשק להתאמן בפעם הבאה עקב החויה הלא נעימה.

אז מה כדאי לעשות במקרים כאלה??
לדעתי ישנה חשיבות גדולה בהמשכיות ובהתמדה. הרצף בתרגול חשוב כדי לשפר את היכולת, את ההרמוניה, את הבריאות ועוזר להטמעת הדברים.
הרבה פעמים שמעתי ממורי שרצף של כמה אימונים, ואפילו קצרים, בכל יום, מועיל יותר בטווח ארוך מאשר אימון ארוך פעם בכמה ימים. ולכן, גם בנוגע לרצף התרגול הפנימי, לדעתי לא כדאי להעמיס בתרגול המנטלי, כמו משל המכונית שאזל לה הדלק אך אפשר להניעה בדחיפה (תנועה חיצונית). גם במקרה זה, כשמרגישים שיש קושי בריכוז, בהרפייה וכדו' אפשר וכדאי להשתמש בתרגול חיצוני, בתנועה חופשית ללא ריכוז מיוחד ופשוט לעשות את התנועות המוכרות וכאשר יש תנועה חיצונית, לאט לאט מתעוררת גם התנועה הפנימית וכך התרגול נמשך ללא לחץ ועומס יתר, הוא לא הופך להיות חוויה לא נעימה והעיקר, הרצף נשמר. כמובן, מדי פעם טוב וכדאי לעשות הפסקות יזומות על מנת לעורר את ה"תאבון" לתרגול.

אני מקווה שמה שנכתב כאן יעזור למי שצריך על מנת להפיק את המירב מתרגול האומנות הפנימית.
ושנהיה כולנו בריאים ושמחים! :):):)

בנימין.