היסודות שקיבל התלמיד מהמורה הם כמו שורשים, אדמה טובה ודשן.

כעת עליו לגדול, לפרוח ולהוציא פירות.

אין הכוונה לשנות תבנית או מסורת ,אלא להאיר אותה מנקודה אישית שלו.

למה הדבר דומה?!לגינה של פרחים. האם כל הפרחים באותם צבעים? באותו ריח? ודאי שלא. עלינו "לצבוע" את מה שקיבלנו בצבעים שלנו.

ולמעשה, הדברים מתבטאים בהבנת תנועה ותגובה על גווניהן ,באפליקציות, בהבנת רך-קשה והשימוש בהן, בתזמון, באסטרטגיה, בפיתוח תרגול בסיסי ובהבחנה בין עיקר וטפל.

אם בשלב הראשון לא שאלנו שאלות, אלא רק תירגלנו  פעמים אין ספור, ובשלב השני היה המקום לשאול שאלות ולקבל תשובות מהמורה, הרי שבשלב השלישי נשאלות השאלות אך התשובות באות מאיתנו.

זה כמו שמישהוא לומד להיות בנאי. אחרי שהוא רוכש את הכלים והציוד הוא מתחיל לבנות בנינים וארמונות לפי כישוריו ויכולותיו.

המטרה הסופית היא אותה מטרה: בריאות, יכולת קרבית והרמוניה.

מה שמפתח התלמיד זו דרך מקורית שלו כדי להגיע לאותה מטרה.

המפגש עם אומנים שונים, עם מבחן המציאות, בחינה של מה עובד ומה לא, הבנה פנימית המתעוררת עם הזמן, דמיון ויצירה – כל אלה משפיעים על התלמיד להוציא לפועל את כשרונו ולתת ביטוי לכל גילוייו.

ודאי שכל אלו מעשירים את מורהו בבחינת "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם"

אם כן עלינו לפתוח את הראש, להיות גמישים במחשבה, לקבל מעוד מקורות ידע, לנסות, לבדוק ולשלב את מה שטוב ומה שעובד.

אם נישאר רק העתק של המורה ,נפספס את המתנה היחודית שיש לנו.

אין הכוונה לעזוב את המורה, להתכחש, להתנתק, אלא לגדול ולהתפתח מכוחו.

ונסיים במאמר חסידי:

"אמר רבי זושא: כשאגיע לשמיים וישאלו אותי למה לא היית כמו משה רבינו-תהיה לי תשובה.

אך אם ישאלוני: "למה לא היית רבי זושא -לא תהיה לי תשובה"

במאמרים אלו ניסיתי לתמצת את הבנתי האישית ממה שקיבלתי ממורי.

אשמח לקבל תגובות, הערות, הארות ורעיונות.

שלכם בנימין

זכור לי שבאחד האימונים בדוג'ו, בסוף האימון, כל התלמידים יושבים סיזה (צורת ישיבה יפנית) והדאי סנסיי (המורה הישיש בגיל 90) של הדוג'ו פתח ואמר: "כששני לוחמים מתרגלים קרב ביניהם, בסוף הקרב האחד מנצח והשני מפסיד. מי מהם ניצח ומי מהם הפסיד?! וענה: זה שניצח הולך הביתה, שמח וטוב לב ואומר לאישתו להכין סעודה חגיגית עם הרבה "סאקה" (שיכר יפני), בקיצור חגיגות. לעומתו, זה ש"הפסיד" הולך הביתה, מתיישב באיזו פינה שקטה ועושה בדק בית לעצמו, במה טעיתי,  מה כדאי לשפר, איזו טכניקה עבדה טוב ואיזו לא. איך היה התזמון וכו' וכו'. יוצא מזה שהוא רק התפתח מהטעויות. אז מי ניצח ומי הפסיד?

השלב של הבדיקה הינו שלב של תרגול עם חשיבה וחקירת החומר הנלמד. כאן המקום לשאול שאלות: למה? כמה?  איך זה עובד? מהו הפן הבריאותי? מה היישום הלחימתי? מהם עקרונות התנועה הנכונה? ומה ההבדל בין שיטה זו לשיטה אחרת? יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן, ובשעת התרגול עם המורה, מידי פעם יש לנסות אותו בטכניקה כמו Tuisho (פוש הנדס) או באפליקציה לחימתית. ולא לשכוח שגם המורה ממשיך תמיד להתקדם וללמוד. לעולם.

עלינו להמשיך ולשאול את עצמינו האם השיטה ודרך האימון מובילות אותנו להרגשה טובה, לאיזון גוף נפש, ליכולת תגובה טובה, האם אני משתנה לטובה? האם אני מתמלא בשמחה וביטחון עצמי?

לפעמים אני פוגש מישהו שמתאמן הרבה זמן, אני שואל אותו שאלה על תנועה כל שהיא: מה השימוש בה? שאלה פשוטה, והתשובה: "אני לא יודע, אני רק מתרגל את התבנית". כמובן שגם זה בסדר, אבל אסור לשכוח שמי שחיבר את התבנית, הצפין בתוכה ידע וניסיון והוא תמצת את הידע לתנועה זו. התפקיד שלי כתלמיד הוא להוציא לפועל ולגלות את אותו הידע על-ידי שימוש בתבנית והפעלת כח היצירה שבי.

אני מקוה שהמאמר ידרבן את כולנו להתאמן ברוח יצירתית, לגלות אבנים טובות ולהתחדש תמיד.

שלכם, בנימין.
להתראות במאמר הבא: " לעזוב את מורה".

אנסה בע"ה לתמצת את הוראתו:

ישנם שלושה שלבים בלימוד אומנות לחימה (וזה נכון לכל אומנות אחרת).

א) התלמיד צמוד ומבוטל למורה.

ב) התלמיד מנסה את המורה.

ג) התלמיד עוזב את המורה.

במאמר זה אתייחס לשלב הראשון: התלמיד דבוק במורה.

מהו מורה? מהו תלמיד?

מורה ביפנית: סנסיי.   -סן-פרושו קדום, לפני. סיי-פרושו חיים

אין הפרוש כאן דווקא על גיל כרונולוגי, אלא אותו מורה כבר הולך בדרך (DO=דרך) הרבה שנים ומשום כך צבר נסיון וידע והוא יכול להדריך ולהנחות את התלמיד כיצד להיכנס לדרך. הוא יכול לתת לו כלים מתאימים כיצד להתקדם וכיצד לא להינזק מנטלית או פיזית.

דרך אגב, בשפה העיברית המילה "זקן" מורה גם על זיקנה, וגם על חכמה (=זה קנה חכמה).

כמובן שהדחף הטבעי של התלמיד הצעיר הוא להראות לאותו הזקן מה הוא, עצמו, התלמיד יודע.

אני זוכר שבשלב הראשון של לימודי, המורה אמר לי להיכנס ולהתאמן בכיתה של ילדים בגיל 9-11 לפחות לשלושה חודשים. (הייתי אז בגיל 27). פשוט להרגיש מה זה להתחיל מ-א'. (וזה טוב גם להורדת האגו…)

ומהו התפקיד של התלמיד?

על התלמיד פשוט לבוא ריק, בתחושה של אני לא יודע כלום, אין לי שום ניסיון, אני בהקשבה וקבלה נטו.

כמובן שזה לא קל. כל אחד שבא עם ניסיון חיים עשיר בתוך הלב רוצה להראות מה שהוא יודע, רוצה להתווכח והכל מתוך כוונה טובה.

כאן באה ההוראה הפשוטה והחכמה, "עזוב הכל, את כל מה שאתה יודע או לפחות חושב שאתה יודע, רק תקשיב בשקט לדברי המורה, סמוך עליו ובצע אחד אחד את מה שהוא אומר לך", כמו שאמרו חכמים: "הדרך חכמה מההולך בה".

יהי רצון שנזכה לקיים הלכה למעשה את האמור כאן.

במאמר הבא נבהיר את היסוד השני שהוא לנסות את המורה.

שלכם, בנימין