כאשר הצלילים לא מתאספים אלא כל אחד הוא בודד ומנותק אין הרמוניה אלא צרמוניה.

כאשר מתרגלים את תנועת הטאי צ'י אחת המטרות היא לחבר ולאחד את כל חלקי הגוף ליחידה אחת בצורות המשתנות לפי הצורך.

ככל שהמתרגל חש באחדות גופו זהו מעין ניגון פנימי המביא לתחושת שמחה המבריאה את הגוף והנפש.

מענין לשים לב שכאשר מישהו מיומן מתרגל טאי צ'י,לא רק הוא חש באותו ניגון אלא גם מי שרואה,והתוצאה היא שההשפעה מוקרנת החוצה ועושה טוב לסביבה.

אז נמשיך ב"ה ללמוד ולתרגל ברוח זו של יצירת ניגון פנימי ונעשה טוב לסביבה.

תרגול נעים!

בנימין.

אז מה כדאי לעשות במקרים כאלה??
לדעתי ישנה חשיבות גדולה בהמשכיות ובהתמדה. הרצף בתרגול חשוב כדי לשפר את היכולת, את ההרמוניה, את הבריאות ועוזר להטמעת הדברים.
הרבה פעמים שמעתי ממורי שרצף של כמה אימונים, ואפילו קצרים, בכל יום, מועיל יותר בטווח ארוך מאשר אימון ארוך פעם בכמה ימים. ולכן, גם בנוגע לרצף התרגול הפנימי, לדעתי לא כדאי להעמיס בתרגול המנטלי, כמו משל המכונית שאזל לה הדלק אך אפשר להניעה בדחיפה (תנועה חיצונית). גם במקרה זה, כשמרגישים שיש קושי בריכוז, בהרפייה וכדו' אפשר וכדאי להשתמש בתרגול חיצוני, בתנועה חופשית ללא ריכוז מיוחד ופשוט לעשות את התנועות המוכרות וכאשר יש תנועה חיצונית, לאט לאט מתעוררת גם התנועה הפנימית וכך התרגול נמשך ללא לחץ ועומס יתר, הוא לא הופך להיות חוויה לא נעימה והעיקר, הרצף נשמר. כמובן, מדי פעם טוב וכדאי לעשות הפסקות יזומות על מנת לעורר את ה"תאבון" לתרגול.

אני מקווה שמה שנכתב כאן יעזור למי שצריך על מנת להפיק את המירב מתרגול האומנות הפנימית.
ושנהיה כולנו בריאים ושמחים! :):):)

אם ברצונכם להרחיב עוד על אמנות הטאי צ'י, האתר של ז'ונגיה – רפואת סינית יספק לכם מידע מקצועי רב בנושא- מומלץ להיכנס ולקרוא!

בנימין.

מדי יום שלישי בשעות הערב, קומץ אנשים מתכנסים על הדשא הצמוד למרכז הרב תחומי במודיעין ומספקים מחזה שאולי נראה מעט מוזר עבור חלק לא מבוטל מהעוברים והשבים. אמנם בסין, טייוואן, הונג קונג ומדינות נוספות ברחבי מזרח אסיה, ניתן לצפות מדי בוקר במיליונים המתרגלים את אומנות הלחימה טאי צ'י בפארקים הציבוריים, אבל אצלנו עדיין לא תמצאו מחזות כאלה בכל פינה. אולי זאת הישראליות שלנו שמטבעה מקרבת אותנו למקומות הכוחניים יותר, ואולי סתם לא נתפסנו לאיטיות שבטאי צ'י. כך או כך, מאסטר (גם אם הוא מצטנע ולא מציג עצמו ככזה) הטאי צ'י בנימין דוידסקו, המעביר את השיעורים במודיעין, טוען כי מצבה של מדינת ישראל יהיה טוב בהרבה אם רק היינו נכנסים לעניין.

באותה הצטנעות המאפיינת אותו מסתבר, הוא גם ניגש לספר על עצמו. "הסיפור שלי לא מעניין כל כך", הוא מקדים לומר. עכשיו, בואו תגידו לי אתם אם יש או אין עניין בסיפור של קיבוצניק יוצא שייטת שמגיע ליפן בעקבות מפגש עם מורה לקראטה, אותו מורה שמסרב ללמד אותו עם הגיעו ליפן, שנתקל בטאי צ'י לגמרי במקרה והופך לאחד המורים הראשונים שהביאו את אומנות הלחימה לארץ, וחילוני גמור שנכנס לנקות את חדרו של רב הקהילה היהודית בטוקיו, פותח ספר מתוך שעמום והופך עם השנים לחסיד ברסלב. מעניין או לא?

עזבו קראטה, בואו נפתח תנ"ך

הסיפור של דוידסקו (בן 59, נשוי+שישה) מתחיל בקיבוץ מעגן מיכאל בין בריכות הדגים לחוף הים. מתישהו במהלך שירותו הצבאי, אותו העביר כלוחם בשייטת 13, הוא מתוודע אל הקראטה ונשאב לעניין. מפגש מקרי ("לא מקרי, בהשגחה", הוא אומר בחיוך) עם מורה יפני ששהה בארץ, גורר אותו לסיבוב בחו"ל ממנו יחזור רק אחרי שנים רבות.

"חבר בשם ניר ואני למדנו אצל המורה היפני ונוצר בינינו קשר טוב. כשהוא החליט לשוב ליפן הוא הציע לנו להגיע אליו אם אנחנו רוצים להתעמק בקראטה. לא חשבנו פעמיים והמראנו. בדרך עברנו באנגליה ובארצות הברית שם עבדנו במשך שנה כדי לחסוך כסף, ולבסוף הגענו ליפן. באנו אל המורה, פגשנו אותו כשאנחנו להוטים להתחיל להתאמן. הוא פתח לנו שולחן של סאקי וטופו ובמקום ללמד אותנו אמר: "בואו נפתח תנ"ך. זה הספר הכי טוב שיש". הוא היה בארץ שנה ובקושי ידע מילה, אבל את זה הוא ידע להגיד בעברית. בקיצור, הוא לא רצה ללמד אותנו. מסתבר שמאז שחזר ליפן הוא הבין שהעסק הפך ל"מסחרה", ומכיוון שמבחינתו קראטה זו אומנות הוא לא רצה להתעסק עם זה. מדי פעם היינו יוצאים לחורשה, שם היה לובש מטפחת כזאת של סמוראים ("התברר שהוא נצר למשפחת סמוראים") ותרגלנו קצת קראטה, אבל ללמד אותנו הוא לא הסכים".

דוידסקו וחברו אובדי העצות שקלו את צעדיהם ובינתיים פנו בהמלצת המורה חובב התנ"ך אל אומנות הסיוף היפנית – קנדו. "נרשמנו למכון, התחלנו להזיע ובעיקר לקבל מכות. בהתחלה נתנו לנו להתאמן עם ילדים בני שבע. תוך כדי היינו צריכים לחשוב גם על פרנסה. איכשהו התגלגלנו לקהילה היהודית בטוקיו. הגענו לשם בשבת, לפני התפילה, וישר לקחו אותנו לקידוש וביקשו שנעזור להשלים מניין. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. אחרי הכול, בקיבוץ לא חשודים בשמירת שבת", הוא אומר בחיוך.

מוצא אוצר בטייוואן

לאחר אותה שבת מצאו דוידסקו וחברו עבודה בתור כולבויניקים בקהילה. באותם ימים הוא גם קפץ לטייוואן כדי לחדש את הוויזה ליפן ושם גילה את הטאי צ'י. "חזרתי ליפן עם אוצר קטן. היה לי מורה שכשהיינו הולכים להתאמן היה אומר שהוא הולך להבריש את המרגלית שלו.."

החודשים עברו, דוידסקו תירגל טאי צ'י אבל לא רצה ללמד. ממש כמו מורהו היפני לקראטה, גם הוא ראה באומנות הלחימה אומנות ולא פרנסה. מתוך מחשבה עתידית על פרנסה למד בינתיים שיאצו, שיטת טיפול בה הוא עוסק עד היום. "מידי פעם קראו לי להשלים מניין, אבל עוד לא נפלתי. בשלב מסוים נכנסתי לחדרו של הרב כדי לנקות, ונתקלתי בספר בשם "קיצור שולחן ערוך". פתחתי מתוך שעמום וראיתי פרק שלם שעסק בשמירת הגוף על פי הטבע מאת הרמב"ם. זה בעצם ספר הלכות איך לחיות. אמרתי לעצמי: "עד לפה באתי בשביל לגלות שיש את זה אצלנו?".

אותו טקסט של הרמב"ם התלבש בדיוק על התיאוריות הבסיסיות של הטאי צ'י אודות השמירה על הגוף, התנועה מתוך איזון והשאיפה להרמוניה. "התחלתי לדבר עם הרב שילמד אותי קצת והוא הציע שאני אלמד אותו טאי צ'י והוא ילמד אותי יהדות. באותה תקופה גם הגיע לעיר יהודי בעל תשובה והצענו לו להתארח אצלנו. במשך חודש הוא שהה אצלנו והעברנו לילות שלמים בשיחות על מה זה בכלל יהדות וקבלה. הרגשתי חשק גדול לטעום מזה וכשהוא עזב את העיר הוא שלח לי תפילין. אמרתי לעצמי שמהשמיים אמרו לי לעשות שינוי".

עדיף מרכילות ונס קפה

אותו שינוי שהחל דוידסקו לחוות בטוקיו הרחוקה, לא הגיע משום מקום. שורשיו נטועים עמוק בקיבוץ הקטן שעל הים. "כשזה קרה הרגשתי איפשהו שהגעתי הביתה", הוא מספר, "זה נתן לי סיפוק. כל היציאה מהארץ הייתה סוג של חיפוש. תמיד הרגשתי שמשהו חסר, משהו בצד הרוחני לא היה שם. לא עניין אותי לחיות בקיבוץ, לעבוד במשך היום ובערב לשבת עם החבר'ה על נס קפה ולרכל. תמיד הייתי מתאמן במקום לבלות עם החברים".

בינתיים בטוקיו הרב אמנם הפסיק ללמוד טאי צ'י, אבל בנימין וחבריו כבר נשאבו אל היהדות. "ראינו פתאום איזה עולם מלא יש שם. היינו חמישה-שישה חבר'ה שנדבקו. התחלנו לשמור שבת, ללכת לבית הכנסת. מקיימים למעשה ופתאום רואים שזה נהפך לאורח חיים".

היהדות שנכנסה לחייו במלוא העוצמה, לא עמדה בסתירה אל עולם הטאי צ'י והתפיסות המזרחיות. להיפך. "השילוב הוא נפלא, מפני שגם אומנויות הלחימה המזרחיות משלבות רוח עם חומר. זה לא רק מכות והישרדות, זה לא משהו מערבי מכוון תוצאה. אמנם אף פעם לא נכנסתי עמוק לבודהיזם והאמונות האלו, אבל יש שם הרבה מאוד דברים שלא עומדים בסתירה ליהדות ככה שלא הייתה בעיה בשילוב. כל עוד זו לא תורה של עשה ועל תעשה זה בסדר".

בדרך המופלאה בה החיים מתגלגלים, גם את אם ששת ילדיו פגש דוידסקו ביפן. "היא טיילה ביפן ונפגשנו שם בפסח בהשגחה נפלאה. היא לא הייתה דתייה וכאשר אמרתי לה שאני שיניתי פאזה, היא לקחה לעצמה כמה ימים לחשוב על העניין. התחתנו שם ואחרי שנה נולד בני הבכור. שלושה חודשים אחר כך היא אמרה: "עד כאן, חוזרים לארץ". המורה שלי לטאי צ'י רצה שאשאר ביפן ואלמד, אבל אמרתי לו שכמו שאין עצי דקל בקוטב, כך גם המקום שלי הוא לא כאן".

מחשל אותך ברכות

עם החזרה לארץ לאחר שבע שנים ביפן, הפעם כבעל משפחה ובעל תשובה, דוידסקו התחיל לחשוב על ענייני הפרנסה הבוערים. "חברה שגם חזרה מיפן הציעה שאפתח קבוצות טאי צ'י בקיבוץ ובירושלים. רציתי פרנסה ומאז.."

אותו עיקרון שלא ללמד את האומנות שלו, עיקרון שנזנח מכוח החיים, קיים אצלו במחשבות עד היום. "עדיין יש לי את החלום שלא להתפרנס מזה. שמי שירצה ללמוד יגיע וילמד. אולי יום אחד".

במקביל לעבודה דוידסקו מבלה חצי מימיו בישיבת "אור שמח" בירושלים. חבר שחזר בתשובה מספר לו על הברסלבים שבאותם ימים היו בחצי דרכם אל תודעה הציבורית. "לא ידעתי מי, מה. משיעגנר..נסעתי לשם ופגשתי את הרב הרוש שקיבל אותי בחיבוק והכניס אותי למהלך החסידי. ומאז אני משתדל להיות חסיד ברסלב".

תוסס כמו בקבוק סודה

אז מה בעצם עושה הטאי צ'י ולמה זה טוב, אני שואל את בנימין שממהר להסביר שקודם כל זה בריא. "בדור שלנו אנחנו חייבים איזושהי התעמלות, ואני תמיד חיפשתי משהו שיהיה בו ערך מוסף של תנועה יומיומית שנמצאת באימון שלי. הטאי צי' נותן למתרגלים תנועה יציבה, נשימה נכונה. זה לא חדר כושר – עכשיו אסבול ואחרי האימון ארגיש טוב. כאן מי שלא אוהב את זה לא יעשה. זה לא בשביל משהו, זה הדבר עצמו. הגוף נפתח, המרידיאנים (נתיבי אנרגיה הזורמים לאורך הגוף. ע.ק) מתחזקים. הגוף נבנה בצורה מאוד טבעית ונכונה, אתה לא שובר אותו כמו בענפי ספורט אחרים. אני תמיד אומר שאתה מגיע לאימון כמו בקבוק מים ויוצא כמו בקבוק סודה. טעון אנרגיה, אבל לא רצוץ".

"השילוב של עבודה אנרגטית ונשימה ממלא את הגוף פיזית ומנטלית. הפן המדיטטיבי, החיוכים ("כל אימון חייבים להתחיל בחיוך. יש מושג סיני "החיוך הפנימי". חייבים, אחרת האנרגיה לא תזרום כמו שצריך ותעשה נזק"), כל זה מביא שמחה פיזית ומנטלית ומוליך את זה החוצה. ככה לא תצטרך לקבל מאחרים. אם טוב לי אני רוצה שגם לאחרים יהיה טוב. אמנם זה לא מתאים לכולם, אבל שווה מאוד לנסות. מה שבטוח זה שככל שיותר אנשים יתרגלו טאי צ'י, כך המצב בישראל ישתפר".

לפני סיום אני שואל את דוידסקו איך העיסוק בטאי צ'י מתקבל בחברה החרדית בה הוא חי. אחרי הכל, תושבי בית שמש, העיר בה מתגורר עתה,  לא ידועים במיוחד בפלורליזם ופתיחות לשונה…

"זה נכון. הציבור היום הרבה יותר פתוח, אבל עדיין זה יצרום אם אעשה טאי צ'י בפארק הציבורי. זה יגרום לתמיהות. אני לא אוהב לעשות גלים. יש עניין של להיות שונה אבל לא משונה, אז אני בוחר לעשות את זה במקומות יותר מוצנעים. אני מקווה שגם אצלנו ייפתחו לזה. אם אפשר ליצור חברה בריאה יותר בגוף ובנפש אז זה טוב לכולם. תרגול מהסוג הזה מאוד חסר אצל כולנו. אני מקווה שיותר אנשים יתוודעו לזה ויקבלו את המתנה שאני קיבלתי".[/vc_column_text][/vc_column][/vc_row]

היסודות שקיבל התלמיד מהמורה הם כמו שורשים, אדמה טובה ודשן.

כעת עליו לגדול, לפרוח ולהוציא פירות.

אין הכוונה לשנות תבנית או מסורת ,אלא להאיר אותה מנקודה אישית שלו.

למה הדבר דומה?!לגינה של פרחים. האם כל הפרחים באותם צבעים? באותו ריח? ודאי שלא. עלינו "לצבוע" את מה שקיבלנו בצבעים שלנו.

ולמעשה, הדברים מתבטאים בהבנת תנועה ותגובה על גווניהן ,באפליקציות, בהבנת רך-קשה והשימוש בהן, בתזמון, באסטרטגיה, בפיתוח תרגול בסיסי ובהבחנה בין עיקר וטפל.

אם בשלב הראשון לא שאלנו שאלות, אלא רק תירגלנו  פעמים אין ספור, ובשלב השני היה המקום לשאול שאלות ולקבל תשובות מהמורה, הרי שבשלב השלישי נשאלות השאלות אך התשובות באות מאיתנו.

זה כמו שמישהוא לומד להיות בנאי. אחרי שהוא רוכש את הכלים והציוד הוא מתחיל לבנות בנינים וארמונות לפי כישוריו ויכולותיו.

המטרה הסופית היא אותה מטרה: בריאות, יכולת קרבית והרמוניה.

מה שמפתח התלמיד זו דרך מקורית שלו כדי להגיע לאותה מטרה.

המפגש עם אומנים שונים, עם מבחן המציאות, בחינה של מה עובד ומה לא, הבנה פנימית המתעוררת עם הזמן, דמיון ויצירה – כל אלה משפיעים על התלמיד להוציא לפועל את כשרונו ולתת ביטוי לכל גילוייו.

ודאי שכל אלו מעשירים את מורהו בבחינת "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם"

אם כן עלינו לפתוח את הראש, להיות גמישים במחשבה, לקבל מעוד מקורות ידע, לנסות, לבדוק ולשלב את מה שטוב ומה שעובד.

אם נישאר רק העתק של המורה ,נפספס את המתנה היחודית שיש לנו.

אין הכוונה לעזוב את המורה, להתכחש, להתנתק, אלא לגדול ולהתפתח מכוחו.

ונסיים במאמר חסידי:

"אמר רבי זושא: כשאגיע לשמיים וישאלו אותי למה לא היית כמו משה רבינו-תהיה לי תשובה.

אך אם ישאלוני: "למה לא היית רבי זושא -לא תהיה לי תשובה"

במאמרים אלו ניסיתי לתמצת את הבנתי האישית ממה שקיבלתי ממורי.

אשמח לקבל תגובות, הערות, הארות ורעיונות.

שלכם בנימין

זכור לי שבאחד האימונים בדוג'ו, בסוף האימון, כל התלמידים יושבים סיזה (צורת ישיבה יפנית) והדאי סנסיי (המורה הישיש בגיל 90) של הדוג'ו פתח ואמר: "כששני לוחמים מתרגלים קרב ביניהם, בסוף הקרב האחד מנצח והשני מפסיד. מי מהם ניצח ומי מהם הפסיד?! וענה: זה שניצח הולך הביתה, שמח וטוב לב ואומר לאישתו להכין סעודה חגיגית עם הרבה "סאקה" (שיכר יפני), בקיצור חגיגות. לעומתו, זה ש"הפסיד" הולך הביתה, מתיישב באיזו פינה שקטה ועושה בדק בית לעצמו, במה טעיתי,  מה כדאי לשפר, איזו טכניקה עבדה טוב ואיזו לא. איך היה התזמון וכו' וכו'. יוצא מזה שהוא רק התפתח מהטעויות. אז מי ניצח ומי הפסיד?

השלב של הבדיקה הינו שלב של תרגול עם חשיבה וחקירת החומר הנלמד. כאן המקום לשאול שאלות: למה? כמה?  איך זה עובד? מהו הפן הבריאותי? מה היישום הלחימתי? מהם עקרונות התנועה הנכונה? ומה ההבדל בין שיטה זו לשיטה אחרת? יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן, ובשעת התרגול עם המורה, מידי פעם יש לנסות אותו בטכניקה כמו Tuisho (פוש הנדס) או באפליקציה לחימתית. ולא לשכוח שגם המורה ממשיך תמיד להתקדם וללמוד. לעולם.

עלינו להמשיך ולשאול את עצמינו האם השיטה ודרך האימון מובילות אותנו להרגשה טובה, לאיזון גוף נפש, ליכולת תגובה טובה, האם אני משתנה לטובה? האם אני מתמלא בשמחה וביטחון עצמי?

לפעמים אני פוגש מישהו שמתאמן הרבה זמן, אני שואל אותו שאלה על תנועה כל שהיא: מה השימוש בה? שאלה פשוטה, והתשובה: "אני לא יודע, אני רק מתרגל את התבנית". כמובן שגם זה בסדר, אבל אסור לשכוח שמי שחיבר את התבנית, הצפין בתוכה ידע וניסיון והוא תמצת את הידע לתנועה זו. התפקיד שלי כתלמיד הוא להוציא לפועל ולגלות את אותו הידע על-ידי שימוש בתבנית והפעלת כח היצירה שבי.

אני מקוה שהמאמר ידרבן את כולנו להתאמן ברוח יצירתית, לגלות אבנים טובות ולהתחדש תמיד.

שלכם, בנימין.
להתראות במאמר הבא: " לעזוב את מורה".

אנסה בע"ה לתמצת את הוראתו:

ישנם שלושה שלבים בלימוד אומנות לחימה (וזה נכון לכל אומנות אחרת).

א) התלמיד צמוד ומבוטל למורה.

ב) התלמיד מנסה את המורה.

ג) התלמיד עוזב את המורה.

במאמר זה אתייחס לשלב הראשון: התלמיד דבוק במורה.

מהו מורה? מהו תלמיד?

מורה ביפנית: סנסיי.   -סן-פרושו קדום, לפני. סיי-פרושו חיים

אין הפרוש כאן דווקא על גיל כרונולוגי, אלא אותו מורה כבר הולך בדרך (DO=דרך) הרבה שנים ומשום כך צבר נסיון וידע והוא יכול להדריך ולהנחות את התלמיד כיצד להיכנס לדרך. הוא יכול לתת לו כלים מתאימים כיצד להתקדם וכיצד לא להינזק מנטלית או פיזית.

דרך אגב, בשפה העיברית המילה "זקן" מורה גם על זיקנה, וגם על חכמה (=זה קנה חכמה).

כמובן שהדחף הטבעי של התלמיד הצעיר הוא להראות לאותו הזקן מה הוא, עצמו, התלמיד יודע.

אני זוכר שבשלב הראשון של לימודי, המורה אמר לי להיכנס ולהתאמן בכיתה של ילדים בגיל 9-11 לפחות לשלושה חודשים. (הייתי אז בגיל 27). פשוט להרגיש מה זה להתחיל מ-א'. (וזה טוב גם להורדת האגו…)

ומהו התפקיד של התלמיד?

על התלמיד פשוט לבוא ריק, בתחושה של אני לא יודע כלום, אין לי שום ניסיון, אני בהקשבה וקבלה נטו.

כמובן שזה לא קל. כל אחד שבא עם ניסיון חיים עשיר בתוך הלב רוצה להראות מה שהוא יודע, רוצה להתווכח והכל מתוך כוונה טובה.

כאן באה ההוראה הפשוטה והחכמה, "עזוב הכל, את כל מה שאתה יודע או לפחות חושב שאתה יודע, רק תקשיב בשקט לדברי המורה, סמוך עליו ובצע אחד אחד את מה שהוא אומר לך", כמו שאמרו חכמים: "הדרך חכמה מההולך בה".

יהי רצון שנזכה לקיים הלכה למעשה את האמור כאן.

במאמר הבא נבהיר את היסוד השני שהוא לנסות את המורה.

שלכם, בנימין

החיים כידוע הם תנועה מתמדת, הן תנועה נפשית והן תנועה פיזית.
הפסק תנועה פירושה הפסקת חיים. גם מה שנראה לכאורה לא נע,
בודאי שממשיך לנוע כל הזמן אף שזה לא נראה לעין.
בכדי לשמור על חיים בריאים ומאוזנים אנו חייבים לתת לתנועה זו להמשיך לזרום,
כפי שנאמר "כל זמן שהמים זורמים אינם מתעפשים".
לאמרה הידועה "זורם בנהר גדול, ויציב כמו הר" ישנם כמה פירושים. ברצוני להציע הבנה נוספת..

אחרי שלמדנו את הקטה (תבנית) והתנועה זורמת וברורה, ננסה לבצע את התנועה עם מודעות
פנימית; דהיינו ננסה לחפש את היציבות, חוסר התנועה והשקט שבתוך התנועה,
את היחס הנכון בין הרצון לנוע והרצון לעצור, את היחס הנכון בין המתח הנדרש להרפייה המקסימלית.

איך מגיעים למיומנות זו?
אחת הדרכים הטובות שלפי עניות דעתי מביאות אותנו למטרה זו היא תרגול ה'זאן ז'ואן'.
ע"י התרגול אנו מקבלים את פוטנציאל התנועה-תחושה של דריכות וקפיציות לכל הכיוונים.
לזה אנו קוראים תנועה בתוך העמידה. לאחר מכן, בתרגול התבנית, המודעות היא של תנועה
חיצונית, אך הכוונה היא להרפייה ושקיעה (סונג) וחיפוש נקודת השקט שבתנועה,
כמו מלצר שהולך עם מגש ספלי קפה מלאים.
אם נגדיר זאת במשפט אחד, לחפש את התנועה שבעצירה ואת העצירה שבתנועה.

וכאשר המתרגל מגיע למצב נפשי מנטלי של "אני לא יודע אם אני נע או עומד" במשך תרגול
התבנית זהו הפירוש של "נע כמו נהר גדול ויציב כמו הר".
המשחק הפיזי-מנטלי הזה מגדיל את רמת האנרגיה ואת הטונוס הנכון בשרירים ובמערכת העצבים.
מניסיון, כאשר מגיעים לתחושה המאוזנת הזו זה גורם לאושר גדול.
ועוד שמעתי מדורשי רשומות שהמילה 'נהר' היא שילוב של נע-הר.
והמילה 'רצון' היא שילוב של רצ-און. ודי לחכימא ברמיזא.

בנימין

מלחמה ? לחימה ? מי בכלל צריך את זה ?

להרוס, להשמיד, לרסק, לגרום צער, בשביל מה זה נחוץ?

אבל אפשר להסתכל מזווית אחרת על המונח מלחמה.

מלחמה מלשון הלחמה – חיבור.

ההנחייה הקלאסית היא שהחלק הבסיסי הראשוני של האימון הוא – היכרות העצמי;

אם זה בתירגול העמידה וחיפוש המרכז, ואם זה בתירגול התבנית, שבכל פעם
שמתרגלים אותה, מחפשים את הליטוש וההשבחה של התנועה.
ללא מאמץ, בזרימה, בשקט, בריכוז, ברכות.
ועם האימון גדלה ומתעצמת היכולת הפנימית, המודעות והשליטה.
השאיפה לשפר ולהתחדש כל הזמן היא היא הלחימה הפנימית שיש לי עם העצלות
המפריעה ואומרת: "די, מספיק, בשביל מי? בשביל מה? אתה כבר מספיק טוב…"

והתשובה לה היא – אם אין התחדשות ושינוי – אז השמחה הפנימית חסרה.

אם אני היום כמו שהייתי אתמול, אז לא חבל???
ואחרי שהגעתי לרמה נאותה של יכולת איזון פנימית בין הרוך והקושי, תנועה וחוסר תנועה וכו',
אז בא השלב השני של השתלבות (הלחמה) עם הסובב, ולענייננו- עם בן הזוג איתו אני מתאמן;
כאן כבר עלי לפתח את ההקשבה למה שקורה מחוצה לי, תוך כדי שמירה על האיזון הפנימי שלי.
על ידי תירגול עם בן הזוג, אם זה תירגול ה-TUISHU או תירגול תנועה ספונטאנית, אני שואף
להגיע לתנועה יותר נכונה והשתלבות במרחב; לפעמים מוותר, לפעמים חותר,
לפעמים רך, לפעמים קשה.- הכל בהתאם לנסיבות.
ואם מתרגלים כך את הלחימה, מתוך מגמה ללמוד מהשני על עצמך וללמד את השני ממך,
התוצאה הברוכה היא של בנייה ושיפור שלי ושל הסובב אותי.

מהי האינדיקציה של אימון טוב ופורה? אם אתה מרגיש שמחה משני הצדדים המתרגלים,
זהו סימן שבנית משהו, שחידשת משהו בפנים, שהתקדמת עוד צעד ושהתחברת.
וזה מה שרצינו, לא כך??

בהצלחה ובהנאה..

נראה לי שהסיבה לכך שאנו חשים לא מאוזנים ,לא במקום,לא שמחים ולא מסופקים היא
שבד"כ אין אנו נמצאים ברגע. או שאנו בעבר או שאנו בעתיד אבל לא כאן ועכשיו.
איני אומר שלא צריך לחשוב ולתכנן את העתיד,או ללמוד ממקרי העבר. כמובן שצריך;
אך ללא נקודת מרכז יכול מאד להיות שנתעה בדרך.

מעניין, שבשפה העברית,הביטוי "רגוע" מכיל את הרעיון של כאן ועכשיו.
רגע הוא פרק הזמן הקצר ביותר שיש.
"רגוע"- משמעותו היא שקט בנקודת הזמן הקצרה. להיות רגוע- להיות ברגע.
ניקח את הרעיון הזה וניישם אותו בשלושת הקומות שיש באדם:

1. הקומה התחתונה-קומת הגוף.
2. הקומה האמצעית-קומת הנפש.
3. הקומה העליונה-קומת הרוח.

נרגיע את שלושת הקומות:

את הקומה התחתונה נשחרר מכל מתח מיותר ונרגיש את איברי הגוף.
בקומת הנפש נשחרר את הרגשת הלב, את הדאגות, המתחים והכעסים ע"י מחשבה חיובית.
את קומת הרוח- ע"י נשימה מלאה ובריאה, הממלאת את כל הקומות.
ולבסוף,פשוט נגיד תודה למי שנתן וממשיך לתת לי את כל המתנות האלה בכל רגע,
אז נחוש את האושר,את האישור למה שאנו ומי שאנו
ומכאן תפרוץ שמחה אמיתית שתעצים את חיותנו.
ממליץ בשמחה!
בנימין