מאסטר הטאי צ'י בנימין דוידסקו, נסע ליפן כקיבוצניק חילוני חובב קראטה ושב כיהודי מאמין המתמחה דווקא באומנות הלחימה הרכה. עכשיו הוא מסביר איך התירגול מביא שמחה פיזית ומנטלית, ומה יקרה בישראל אם כל תושביה ייכנסו לעניין.

מדי יום שלישי בשעות הערב, קומץ אנשים מתכנסים על הדשא הצמוד למרכז הרב תחומי במודיעין ומספקים מחזה שאולי נראה מעט מוזר עבור חלק לא מבוטל מהעוברים והשבים. אמנם בסין, טייוואן, הונג קונג ומדינות נוספות ברחבי מזרח אסיה, ניתן לצפות מדי בוקר במיליונים המתרגלים את אומנות הלחימה טאי צ'י בפארקים הציבוריים, אבל אצלנו עדיין לא תמצאו מחזות כאלה בכל פינה. אולי זאת הישראליות שלנו שמטבעה מקרבת אותנו למקומות הכוחניים יותר, ואולי סתם לא נתפסנו לאיטיות שבטאי צ'י. כך או כך, מאסטר (גם אם הוא מצטנע ולא מציג עצמו ככזה) הטאי צ'י בנימין דוידסקו, המעביר את השיעורים במודיעין, טוען כי מצבה של מדינת ישראל יהיה טוב בהרבה אם רק היינו נכנסים לעניין.

באותה הצטנעות המאפיינת אותו מסתבר, הוא גם ניגש לספר על עצמו. "הסיפור שלי לא מעניין כל כך", הוא מקדים לומר. עכשיו, בואו תגידו לי אתם אם יש או אין עניין בסיפור של קיבוצניק יוצא שייטת שמגיע ליפן בעקבות מפגש עם מורה לקראטה, אותו מורה שמסרב ללמד אותו עם הגיעו ליפן, שנתקל בטאי צ'י לגמרי במקרה והופך לאחד המורים הראשונים שהביאו את אומנות הלחימה לארץ, וחילוני גמור שנכנס לנקות את חדרו של רב הקהילה היהודית בטוקיו, פותח ספר מתוך שעמום והופך עם השנים לחסיד ברסלב. מעניין או לא?

עזבו קראטה, בואו נפתח תנ"ך

הסיפור של דוידסקו (בן 59, נשוי+שישה) מתחיל בקיבוץ מעגן מיכאל בין בריכות הדגים לחוף הים. מתישהו במהלך שירותו הצבאי, אותו העביר כלוחם בשייטת 13, הוא מתוודע אל הקראטה ונשאב לעניין. מפגש מקרי ("לא מקרי, בהשגחה", הוא אומר בחיוך) עם מורה יפני ששהה בארץ, גורר אותו לסיבוב בחו"ל ממנו יחזור רק אחרי שנים רבות.

"חבר בשם ניר ואני למדנו אצל המורה היפני ונוצר בינינו קשר טוב. כשהוא החליט לשוב ליפן הוא הציע לנו להגיע אליו אם אנחנו רוצים להתעמק בקראטה. לא חשבנו פעמיים והמראנו. בדרך עברנו באנגליה ובארצות הברית שם עבדנו במשך שנה כדי לחסוך כסף, ולבסוף הגענו ליפן. באנו אל המורה, פגשנו אותו כשאנחנו להוטים להתחיל להתאמן. הוא פתח לנו שולחן של סאקי וטופו ובמקום ללמד אותנו אמר: "בואו נפתח תנ"ך. זה הספר הכי טוב שיש". הוא היה בארץ שנה ובקושי ידע מילה, אבל את זה הוא ידע להגיד בעברית. בקיצור, הוא לא רצה ללמד אותנו. מסתבר שמאז שחזר ליפן הוא הבין שהעסק הפך ל"מסחרה", ומכיוון שמבחינתו קראטה זו אומנות הוא לא רצה להתעסק עם זה. מדי פעם היינו יוצאים לחורשה, שם היה לובש מטפחת כזאת של סמוראים ("התברר שהוא נצר למשפחת סמוראים") ותרגלנו קצת קראטה, אבל ללמד אותנו הוא לא הסכים".

דוידסקו וחברו אובדי העצות שקלו את צעדיהם ובינתיים פנו בהמלצת המורה חובב התנ"ך אל אומנות הסיוף היפנית – קנדו. "נרשמנו למכון, התחלנו להזיע ובעיקר לקבל מכות. בהתחלה נתנו לנו להתאמן עם ילדים בני שבע. תוך כדי היינו צריכים לחשוב גם על פרנסה. איכשהו התגלגלנו לקהילה היהודית בטוקיו. הגענו לשם בשבת, לפני התפילה, וישר לקחו אותנו לקידוש וביקשו שנעזור להשלים מניין. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי. אחרי הכול, בקיבוץ לא חשודים בשמירת שבת", הוא אומר בחיוך.

מוצא אוצר בטייוואן

לאחר אותה שבת מצאו דוידסקו וחברו עבודה בתור כולבויניקים בקהילה. באותם ימים הוא גם קפץ לטייוואן כדי לחדש את הוויזה ליפן ושם גילה את הטאי צ'י. "חזרתי ליפן עם אוצר קטן. היה לי מורה שכשהיינו הולכים להתאמן היה אומר שהוא הולך להבריש את המרגלית שלו.."

החודשים עברו, דוידסקו תירגל טאי צ'י אבל לא רצה ללמד. ממש כמו מורהו היפני לקראטה, גם הוא ראה באומנות הלחימה אומנות ולא פרנסה. מתוך מחשבה עתידית על פרנסה למד בינתיים שיאצו, שיטת טיפול בה הוא עוסק עד היום. "מידי פעם קראו לי להשלים מניין, אבל עוד לא נפלתי. בשלב מסוים נכנסתי לחדרו של הרב כדי לנקות, ונתקלתי בספר בשם "קיצור שולחן ערוך". פתחתי מתוך שעמום וראיתי פרק שלם שעסק בשמירת הגוף על פי הטבע מאת הרמב"ם. זה בעצם ספר הלכות איך לחיות. אמרתי לעצמי: "עד לפה באתי בשביל לגלות שיש את זה אצלנו?".

אותו טקסט של הרמב"ם התלבש בדיוק על התיאוריות הבסיסיות של הטאי צ'י אודות השמירה על הגוף, התנועה מתוך איזון והשאיפה להרמוניה. "התחלתי לדבר עם הרב שילמד אותי קצת והוא הציע שאני אלמד אותו טאי צ'י והוא ילמד אותי יהדות. באותה תקופה גם הגיע לעיר יהודי בעל תשובה והצענו לו להתארח אצלנו. במשך חודש הוא שהה אצלנו והעברנו לילות שלמים בשיחות על מה זה בכלל יהדות וקבלה. הרגשתי חשק גדול לטעום מזה וכשהוא עזב את העיר הוא שלח לי תפילין. אמרתי לעצמי שמהשמיים אמרו לי לעשות שינוי".

עדיף מרכילות ונס קפה

אותו שינוי שהחל דוידסקו לחוות בטוקיו הרחוקה, לא הגיע משום מקום. שורשיו נטועים עמוק בקיבוץ הקטן שעל הים. "כשזה קרה הרגשתי איפשהו שהגעתי הביתה", הוא מספר, "זה נתן לי סיפוק. כל היציאה מהארץ הייתה סוג של חיפוש. תמיד הרגשתי שמשהו חסר, משהו בצד הרוחני לא היה שם. לא עניין אותי לחיות בקיבוץ, לעבוד במשך היום ובערב לשבת עם החבר'ה על נס קפה ולרכל. תמיד הייתי מתאמן במקום לבלות עם החברים".

בינתיים בטוקיו הרב אמנם הפסיק ללמוד טאי צ'י, אבל בנימין וחבריו כבר נשאבו אל היהדות. "ראינו פתאום איזה עולם מלא יש שם. היינו חמישה-שישה חבר'ה שנדבקו. התחלנו לשמור שבת, ללכת לבית הכנסת. מקיימים למעשה ופתאום רואים שזה נהפך לאורח חיים".

היהדות שנכנסה לחייו במלוא העוצמה, לא עמדה בסתירה אל עולם הטאי צ'י והתפיסות המזרחיות. להיפך. "השילוב הוא נפלא, מפני שגם אומנויות הלחימה המזרחיות משלבות רוח עם חומר. זה לא רק מכות והישרדות, זה לא משהו מערבי מכוון תוצאה. אמנם אף פעם לא נכנסתי עמוק לבודהיזם והאמונות האלו, אבל יש שם הרבה מאוד דברים שלא עומדים בסתירה ליהדות ככה שלא הייתה בעיה בשילוב. כל עוד זו לא תורה של עשה ועל תעשה זה בסדר".

בדרך המופלאה בה החיים מתגלגלים, גם את אם ששת ילדיו פגש דוידסקו ביפן. "היא טיילה ביפן ונפגשנו שם בפסח בהשגחה נפלאה. היא לא הייתה דתייה וכאשר אמרתי לה שאני שיניתי פאזה, היא לקחה לעצמה כמה ימים לחשוב על העניין. התחתנו שם ואחרי שנה נולד בני הבכור. שלושה חודשים אחר כך היא אמרה: "עד כאן, חוזרים לארץ". המורה שלי לטאי צ'י רצה שאשאר ביפן ואלמד, אבל אמרתי לו שכמו שאין עצי דקל בקוטב, כך גם המקום שלי הוא לא כאן".

מחשל אותך ברכות

עם החזרה לארץ לאחר שבע שנים ביפן, הפעם כבעל משפחה ובעל תשובה, דוידסקו התחיל לחשוב על ענייני הפרנסה הבוערים. "חברה שגם חזרה מיפן הציעה שאפתח קבוצות טאי צ'י בקיבוץ ובירושלים. רציתי פרנסה ומאז.."

אותו עיקרון שלא ללמד את האומנות שלו, עיקרון שנזנח מכוח החיים, קיים אצלו במחשבות עד היום. "עדיין יש לי את החלום שלא להתפרנס מזה. שמי שירצה ללמוד יגיע וילמד. אולי יום אחד".

במקביל לעבודה דוידסקו מבלה חצי מימיו בישיבת "אור שמח" בירושלים. חבר שחזר בתשובה מספר לו על הברסלבים שבאותם ימים היו בחצי דרכם אל תודעה הציבורית. "לא ידעתי מי, מה. משיעגנר..נסעתי לשם ופגשתי את הרב הרוש שקיבל אותי בחיבוק והכניס אותי למהלך החסידי. ומאז אני משתדל להיות חסיד ברסלב".

תוסס כמו בקבוק סודה

אז מה בעצם עושה הטאי צ'י ולמה זה טוב, אני שואל את בנימין שממהר להסביר שקודם כל זה בריא. "בדור שלנו אנחנו חייבים איזושהי התעמלות, ואני תמיד חיפשתי משהו שיהיה בו ערך מוסף של תנועה יומיומית שנמצאת באימון שלי. הטאי צי' נותן למתרגלים תנועה יציבה, נשימה נכונה. זה לא חדר כושר – עכשיו אסבול ואחרי האימון ארגיש טוב. כאן מי שלא אוהב את זה לא יעשה. זה לא בשביל משהו, זה הדבר עצמו. הגוף נפתח, המרידיאנים (נתיבי אנרגיה הזורמים לאורך הגוף. ע.ק) מתחזקים. הגוף נבנה בצורה מאוד טבעית ונכונה, אתה לא שובר אותו כמו בענפי ספורט אחרים. אני תמיד אומר שאתה מגיע לאימון כמו בקבוק מים ויוצא כמו בקבוק סודה. טעון אנרגיה, אבל לא רצוץ".

"השילוב של עבודה אנרגטית ונשימה ממלא את הגוף פיזית ומנטלית. הפן המדיטטיבי, החיוכים ("כל אימון חייבים להתחיל בחיוך. יש מושג סיני "החיוך הפנימי". חייבים, אחרת האנרגיה לא תזרום כמו שצריך ותעשה נזק"), כל זה מביא שמחה פיזית ומנטלית ומוליך את זה החוצה. ככה לא תצטרך לקבל מאחרים. אם טוב לי אני רוצה שגם לאחרים יהיה טוב. אמנם זה לא מתאים לכולם, אבל שווה מאוד לנסות. מה שבטוח זה שככל שיותר אנשים יתרגלו טאי צ'י, כך המצב בישראל ישתפר".

לפני סיום אני שואל את דוידסקו איך העיסוק בטאי צ'י מתקבל בחברה החרדית בה הוא חי. אחרי הכל, תושבי בית שמש, העיר בה מתגורר עתה,  לא ידועים במיוחד בפלורליזם ופתיחות לשונה…

"זה נכון. הציבור היום הרבה יותר פתוח, אבל עדיין זה יצרום אם אעשה טאי צ'י בפארק הציבורי. זה יגרום לתמיהות. אני לא אוהב לעשות גלים. יש עניין של להיות שונה אבל לא משונה, אז אני בוחר לעשות את זה במקומות יותר מוצנעים. אני מקווה שגם אצלנו ייפתחו לזה. אם אפשר ליצור חברה בריאה יותר בגוף ובנפש אז זה טוב לכולם. תרגול מהסוג הזה מאוד חסר אצל כולנו. אני מקווה שיותר אנשים יתוודעו לזה ויקבלו את המתנה שאני קיבלתי".