במאמר הראשון הדגשנו את שלב הקבלה הפשוטה של הידע על-ידי תרגול התבנית, שימת לב לעקרונות, חזרות רבות על החומר, זאת מתוך אמון במורה ללא שאלות וללא חקירות. פשוט "נעשה ונשמע". כעת, עלינו להתקדם עוד צעד, קצת לצאת מהקופסא.
זכור לי שבאחד האימונים בדוג'ו, בסוף האימון, כל התלמידים יושבים סיזה (צורת ישיבה יפנית) והדאי סנסיי (המורה הישיש בגיל 90) של הדוג'ו פתח ואמר: "כששני לוחמים מתרגלים קרב ביניהם, בסוף הקרב האחד מנצח והשני מפסיד. מי מהם ניצח ומי מהם הפסיד?! וענה: זה שניצח הולך הביתה, שמח וטוב לב ואומר לאישתו להכין סעודה חגיגית עם הרבה "סאקה" (שיכר יפני), בקיצור חגיגות. לעומתו, זה ש"הפסיד" הולך הביתה, מתיישב באיזו פינה שקטה ועושה בדק בית לעצמו, במה טעיתי, מה כדאי לשפר, איזו טכניקה עבדה טוב ואיזו לא. איך היה התזמון וכו' וכו'. יוצא מזה שהוא רק התפתח מהטעויות. אז מי ניצח ומי הפסיד?
השלב של הבדיקה הינו שלב של תרגול עם חשיבה וחקירת החומר הנלמד. כאן המקום לשאול שאלות: למה? כמה? איך זה עובד? מהו הפן הבריאותי? מה היישום הלחימתי? מהם עקרונות התנועה הנכונה? ומה ההבדל בין שיטה זו לשיטה אחרת? יתרונות וחסרונות לכאן ולכאן, ובשעת התרגול עם המורה, מידי פעם יש לנסות אותו בטכניקה כמו Tuisho (פוש הנדס) או באפליקציה לחימתית. ולא לשכוח שגם המורה ממשיך תמיד להתקדם וללמוד. לעולם.
עלינו להמשיך ולשאול את עצמינו האם השיטה ודרך האימון מובילות אותנו להרגשה טובה, לאיזון גוף נפש, ליכולת תגובה טובה, האם אני משתנה לטובה? האם אני מתמלא בשמחה וביטחון עצמי?
לפעמים אני פוגש מישהו שמתאמן הרבה זמן, אני שואל אותו שאלה על תנועה כל שהיא: מה השימוש בה? שאלה פשוטה, והתשובה: "אני לא יודע, אני רק מתרגל את התבנית". כמובן שגם זה בסדר, אבל אסור לשכוח שמי שחיבר את התבנית, הצפין בתוכה ידע וניסיון והוא תמצת את הידע לתנועה זו. התפקיד שלי כתלמיד הוא להוציא לפועל ולגלות את אותו הידע על-ידי שימוש בתבנית והפעלת כח היצירה שבי.
אני מקוה שהמאמר ידרבן את כולנו להתאמן ברוח יצירתית, לגלות אבנים טובות ולהתחדש תמיד.
שלכם, בנימין.
להתראות במאמר הבא: " לעזוב את מורה".