על אומנות הלחימה

מלחמה ? לחימה ? מי בכלל צריך את זה ?

להרוס, להשמיד, לרסק, לגרום צער, בשביל מה זה נחוץ?

אבל אפשר להסתכל מזווית אחרת על המונח מלחמה.

מלחמה מלשון הלחמה – חיבור.

ההנחייה הקלאסית היא שהחלק הבסיסי הראשוני של האימון הוא – היכרות העצמי;

אם זה בתירגול העמידה וחיפוש המרכז, ואם זה בתירגול התבנית, שבכל פעם
שמתרגלים אותה, מחפשים את הליטוש וההשבחה של התנועה.
ללא מאמץ, בזרימה, בשקט, בריכוז, ברכות.
ועם האימון גדלה ומתעצמת היכולת הפנימית, המודעות והשליטה.
השאיפה לשפר ולהתחדש כל הזמן היא היא הלחימה הפנימית שיש לי עם העצלות
המפריעה ואומרת: "די, מספיק, בשביל מי? בשביל מה? אתה כבר מספיק טוב…"

והתשובה לה היא – אם אין התחדשות ושינוי – אז השמחה הפנימית חסרה.

אם אני היום כמו שהייתי אתמול, אז לא חבל???
ואחרי שהגעתי לרמה נאותה של יכולת איזון פנימית בין הרוך והקושי, תנועה וחוסר תנועה וכו',
אז בא השלב השני של השתלבות (הלחמה) עם הסובב, ולענייננו- עם בן הזוג איתו אני מתאמן;
כאן כבר עלי לפתח את ההקשבה למה שקורה מחוצה לי, תוך כדי שמירה על האיזון הפנימי שלי.
על ידי תירגול עם בן הזוג, אם זה תירגול ה-TUISHU או תירגול תנועה ספונטאנית, אני שואף
להגיע לתנועה יותר נכונה והשתלבות במרחב; לפעמים מוותר, לפעמים חותר,
לפעמים רך, לפעמים קשה.- הכל בהתאם לנסיבות.
ואם מתרגלים כך את הלחימה, מתוך מגמה ללמוד מהשני על עצמך וללמד את השני ממך,
התוצאה הברוכה היא של בנייה ושיפור שלי ושל הסובב אותי.

מהי האינדיקציה של אימון טוב ופורה? אם אתה מרגיש שמחה משני הצדדים המתרגלים,
זהו סימן שבנית משהו, שחידשת משהו בפנים, שהתקדמת עוד צעד ושהתחברת.
וזה מה שרצינו, לא כך??

בהצלחה ובהנאה..