אחד היסודות החשובים שקיבלתי ממורי לקנדו ביפן היה – איך ללמד.
אנסה בע"ה לתמצת את הוראתו:
ישנם שלושה שלבים בלימוד אומנות לחימה (וזה נכון לכל אומנות אחרת).
א) התלמיד צמוד ומבוטל למורה.
ב) התלמיד מנסה את המורה.
ג) התלמיד עוזב את המורה.
במאמר זה אתייחס לשלב הראשון: התלמיד דבוק במורה.
מהו מורה? מהו תלמיד?
מורה ביפנית: סנסיי. -סן-פרושו קדום, לפני. סיי-פרושו חיים
אין הפרוש כאן דווקא על גיל כרונולוגי, אלא אותו מורה כבר הולך בדרך (DO=דרך) הרבה שנים ומשום כך צבר נסיון וידע והוא יכול להדריך ולהנחות את התלמיד כיצד להיכנס לדרך. הוא יכול לתת לו כלים מתאימים כיצד להתקדם וכיצד לא להינזק מנטלית או פיזית.
דרך אגב, בשפה העיברית המילה "זקן" מורה גם על זיקנה, וגם על חכמה (=זה קנה חכמה).
כמובן שהדחף הטבעי של התלמיד הצעיר הוא להראות לאותו הזקן מה הוא, עצמו, התלמיד יודע.
אני זוכר שבשלב הראשון של לימודי, המורה אמר לי להיכנס ולהתאמן בכיתה של ילדים בגיל 9-11 לפחות לשלושה חודשים. (הייתי אז בגיל 27). פשוט להרגיש מה זה להתחיל מ-א'. (וזה טוב גם להורדת האגו…)
ומהו התפקיד של התלמיד?
על התלמיד פשוט לבוא ריק, בתחושה של אני לא יודע כלום, אין לי שום ניסיון, אני בהקשבה וקבלה נטו.
כמובן שזה לא קל. כל אחד שבא עם ניסיון חיים עשיר בתוך הלב רוצה להראות מה שהוא יודע, רוצה להתווכח והכל מתוך כוונה טובה.
כאן באה ההוראה הפשוטה והחכמה, "עזוב הכל, את כל מה שאתה יודע או לפחות חושב שאתה יודע, רק תקשיב בשקט לדברי המורה, סמוך עליו ובצע אחד אחד את מה שהוא אומר לך", כמו שאמרו חכמים: "הדרך חכמה מההולך בה".
יהי רצון שנזכה לקיים הלכה למעשה את האמור כאן.
במאמר הבא נבהיר את היסוד השני שהוא לנסות את המורה.
שלכם, בנימין
