כל אומנות ובמקרה שלנו "אומנות לחימה", היא אוצר פנימי שיש בכל אחד ,שעליו לגלותו ולהוציאו לפועל.

היסודות שקיבל התלמיד מהמורה הם כמו שורשים, אדמה טובה ודשן.

כעת עליו לגדול, לפרוח ולהוציא פירות.

אין הכוונה לשנות תבנית או מסורת ,אלא להאיר אותה מנקודה אישית שלו.

למה הדבר דומה?!לגינה של פרחים. האם כל הפרחים באותם צבעים? באותו ריח? ודאי שלא. עלינו "לצבוע" את מה שקיבלנו בצבעים שלנו.

ולמעשה, הדברים מתבטאים בהבנת תנועה ותגובה על גווניהן ,באפליקציות, בהבנת רך-קשה והשימוש בהן, בתזמון, באסטרטגיה, בפיתוח תרגול בסיסי ובהבחנה בין עיקר וטפל.

אם בשלב הראשון לא שאלנו שאלות, אלא רק תירגלנו  פעמים אין ספור, ובשלב השני היה המקום לשאול שאלות ולקבל תשובות מהמורה, הרי שבשלב השלישי נשאלות השאלות אך התשובות באות מאיתנו.

זה כמו שמישהוא לומד להיות בנאי. אחרי שהוא רוכש את הכלים והציוד הוא מתחיל לבנות בנינים וארמונות לפי כישוריו ויכולותיו.

 

המטרה הסופית היא אותה מטרה: בריאות, יכולת קרבית והרמוניה.

מה שמפתח התלמיד זו דרך מקורית שלו כדי להגיע לאותה מטרה.

המפגש עם אומנים שונים, עם מבחן המציאות, בחינה של מה עובד ומה לא, הבנה פנימית המתעוררת עם הזמן, דמיון ויצירה – כל אלה משפיעים על התלמיד להוציא לפועל את כשרונו ולתת ביטוי לכל גילוייו.

ודאי שכל אלו מעשירים את מורהו בבחינת "מכל מלמדי השכלתי ומתלמידי יותר מכולם"

אם כן עלינו לפתוח את הראש, להיות גמישים במחשבה, לקבל מעוד מקורות ידע, לנסות, לבדוק ולשלב את מה שטוב ומה שעובד.

אם נישאר רק העתק של המורה ,נפספס את המתנה היחודית שיש לנו.

אין הכוונה לעזוב את המורה, להתכחש, להתנתק, אלא לגדול ולהתפתח מכוחו.

ונסיים במאמר חסידי:

"אמר רבי זושא: כשאגיע לשמיים וישאלו אותי למה לא היית כמו משה רבינו-תהיה לי תשובה.

אך אם ישאלוני: "למה לא היית רבי זושא -לא תהיה לי תשובה"

 

במאמרים אלו ניסיתי לתמצת את הבנתי האישית ממה שקיבלתי ממורי.

אשמח לקבל תגובות, הערות, הארות ורעיונות.

 

שלכם בנימין